מה לעשות

היי,
האמת שכבר שלשום הכנתי כל מיני שטויות להעלות לאתר, סתם דברי יום יום משעשעים. כשבאתי למחשב ופתחתי את האינטרנט קראתי קצת חדשות ונעשה לי ממש רע. למול כל הבלאגן בארץ הרגשתי מוזר לספר על הזוטות שלי או על שאני נהנה. אולי גם התבאסתי כי ידעתי שאם הייתי בירושלים זה לא היה משנה כלום, הייתי קורא על זה באותו ריחוק. וכלום לא היה משתנה.
בכל מקרה , מה לעשות. אם אחכה שלא יהיו חדשות מבאסות כדי לכתוב לא אכתוב אף פעם כנראה...

בכל מקרה, ובנימה אחרת. אצלי הכל סבבה. בשבת חגגתי פה יום הולדת בדירה. ברגע שהשותפים שמעו שיש לי יום הולדת בכלל היה להם ברור שעושים מסיבה והם הזמינו את כל החברים שלהם, ובאו גם חבר'ה שהכרתי בהוסטל ומהלימודים, אז היה שמח. אח"כ יצאנו לרקוד באיזה מועדון. התמונות של הלילה הזה הם בפילם ולכן בקרוב יהיו...
לבינתיים הנה תמונה מההכנות, עם השותף חואן-לואיס עומל על אמפנדות (אנחנו השבנו לו מלחמה עם חומוס) ולידו ברברה, איטלקיה שלומדת איתנו.
וחני מכינה סלט במטבח של הדירה:

יום עצמאות

איזה הקלה!

היום הלכנו לאוניברסיטה רק אני וחני, בלי חואן. אין יותר משענת של מישהו שמכיר את הסטודיו ומדבר ספרדית ואנחנו מחכים שהוא ידבר בשבילנו. והאמת, יצא יותר טוב מיום שני, כשהסתמכנו עליו ובסוף יצאנו הקבוצה הכי דפוקה. מה לעשות, הבחור תותח ויודע מלא, אבל גם סטלן.
אני עבדתי בצהריים על גליונות, והצלחתי להסביר לבחור במכון העתקות איך להדפיס אותם גם בלי לדעת ספרדית. והגענו לכיתה. מסתבר שלא רק בבצלאל זה קורה. אתה עובד על תרגיל, לחוץ, וממהר. כבר שוקל לא לבוא כי כבר אין לך עצבים. ואז אתה מגיע ומגלה שבכלל החליטו לדחות את זה לפגישה הבאה.
אבל את שתי המטרות החשובות השגנו, להחתים את הפרופסור על הטופס שאומר שאנחנו חלק מהסטודיו בשביל משרד החילופים, כי זה מועד אחרון להצטרף. ולצאת באווירה טובה עם המורים. הם ראו שבאנו בזמן והבאנו חומר. וגם דיברנו עם אחת המנחות שהייתה מעצבנת פעם קודמת והיא הייתה ממש נחמדה, ונשארה להסבירה לנו דברים וגם הביאה לנו את המייל והטלפון אם יש שאלות.

איזה כיף! כבר קצת פחות מרגיש כמו ילד קטן ביום הראשון בכיתה א'.
כדי לחגוג את המאורע, ואת התפוגגות הלחץ עשינו את מה שכל סטונדט מקומי יודע פה לעשות. חצינו את הכביש לבר של האוניבריטה וישבנו לנו עם בקבוק בירה (פה הכוונה ללליטר) וצי'פס. מזמן לא נהניתי ככה מצי'פס.

שבת בבוקר

התעוררתי בשמונה בערך. הסקתי מקול היללה שעלה כשהזזתי את הרגל שפאונו, החתול, החליט להתנחל לי בקצה המיטה בלילה. יש לו מזל שהוא יפה, אז הרשתי לו להישאר. אני מתרכך עם השנים כנראה.